<h1>שו"ת הריב"ש סימן תס"ד</h1>
<h2>דף לא.</h2>
שאלת רגילים הכותים לקנות שינשל"ש על בתים ושדות ויתן הקונה למוכר מאה ליטרין על דרך משל על בית או שדה שוה הרבה יותר ממה שקנה על תנאי שיתן המוכר שקבל המעות לקונה הנקרא שינשלי"ר מס ידוע בכל שנה ושנה מאה או חמשים דינרין וזה בתורת מכר וקנין מהם לזמן קצוב ומהם לעולם בתנאי ובשעבוד כך שאם לא יפרע המוכר לקונה אותם המעות שקבל ממנו אחר שישלם הזמן שהתנו ביניהם יהיה הבית נחלט לשנשלי"ר ויהיה שלו ונפסד למוכר הפסד גמור וכל התנאים האלו כתובים בלשון קנין ומכר ושאלת אם על הדרך הזה יעשה ויקנה ישראל מישראל אחר אם יקרא זה רבית קצוצה ויוצאה בדיינין אם לא. תשובה נראה שיש במכירה זו שלשה צדדין. צד אחד שהוא רבית קצוצה ויוצאה בדיינין. וצד שני שאין בו רבית כלל. וצד שלישי שהוא אסור מדרבנן.
הצד הא' שהוא רבית קצוצה הוא כגון שהמוכר החזיר מעותיו לקונה לאחר זמן, כמו שנראה שהתנו ביניהם שיוכל להחזיר לו מעותיו אם לעולם אם לזמן ידוע. ובענין זה אין ספק שכיון שהחזיר לו מעותיו הרי נתבטל המכר למפרע, ולא קנה גוף הבית או השדה, ונתברר שעד עתה היו המעות הלואה ביד המוכר, וא"כ הפירות שאכל בנתים הם רבית קצוצה ויוצאה בדיינין. והא לא עדיף ממשכנתא בלא נכיתא דהויא רבית קצוצה אליבא דרבינא. וקיי"ל כוותיה [ב"מ ס"ז ע"א] וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל [ב"מ ל"ח ע"א]. ואע"ג דבריש פרקא דאיזהו נשך [ס"ב ע"א] אמר רבינא גופיה והא משכנתא בלא נכיתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדיננו אין מחזירין וכו', אלמא ס"ל דאבק רבית הוא. התם באתרא דלא מסלקי, דכיון דלא מסלקי הויא כמכירה גמורה לאותן השנים, ואבק רבית הוא דהויא כדאמרינן עלה אינהו בתורת זביני אתו לה, והיינו משום דלא מסלקי, אבל באתרא דמסלקי ודאי רבית קצוצה הוא לרבינא, וקיי"ל כוותיה, והכא דכותה, וכ"ש הוא שהרי בכאן אין המלוה אוכל פירות בית או שדה, אלא הלוה נותן לו רבית דבר קצוב לשנה, והוה ליה רבית גמורה הבאה מלוה למלוה.
ואי משום שההלואה היתה בלשון מכירה שמוכר לו על ביתו מאה דינרין בכל שנה לעולם. אין הלשון גורם, אלא הענין גורם. וכיון שהחזיר לו מעותיו הרי למפרע היתה הלואה גמורה. והוי כההיא דאמרינן בגמ' [ב"מ ס"ז ע"א] גבי זביני דאסמכתא כגון ההיא דאת ונולא אחי דכי מייתי זוזי הדרא ארעא. ופליגי אמוראי התם פירי אי הדרי או לא, אי אבק רבית הוו או רבית קצוצה. ואמרי' במסקנא עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר הונא. והסכימו הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל [מלוה ולוה פ"ו ה"א] וכל האחרונים ז"ל דהכי קיי"ל כרבינא דעבד בה עובדא ומעשה רב. אלמא אע"פ שהיה מכר גמור שמכר לו השדה ואכל הפירות בתורת מכירה, כיון שהמכר היה מתבטל למפרע כשפרע לו מעותיו, אשתכח דזוזי הוו הלואה גביה, ואכילת הפירות הוי רבית קצוצה והדרי, ואע"פ שלא הלוה לו בלשון הלואה אלא בלשון מכר.
ואפילו לדברי הראב"ד ז"ל שכתב דזביני דאסמכתא לא הוו רבית קצוצה, ורבינא דחשיב ואפיק פירי לא מדין רבית קצוצה החזירם, אלא מדין גזל, כדין אוכל מה שאינו שלו, ולא בתורת אבק רבית אכלם אלא כסבור שהם שלו. אפ"ה בנדון זה יש לומר דהוי רבית קצוצה. דהתם מתחלה על דעת מכר ירד ואכל כמו שאוכל פירות שדהו. אבל בנדון זה שהיה מתחלה הלואה בקציצה שיתן לו הלוה כך וכך בכל שנה, ולא היה המלוה אוכל פירות הבית או השדה, אלא הלוה היה נותן לו הרבית במעות בכל שנה כמו שקצצו, ודאי רבית גמורה היא אע"פ שהיה בלשון מכר.
ומ"מ כל האחרונים ז"ל לא הסכימו לדעת הראב"ד אלא טעמא דרבינא משום דס"ל דזביני דאסמכתא, כיון דארעא הדרא פירי נמי הדרי מדין רבית קצוצה. והכי נמי משמע בערכין [ל"א ע"א] דתנן התם גבי בית בבתי ערי חומה הרי זו כמין רבית ואינה רבית. ופרכינן בגמרא והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה, ושני' הא ר' יהודה הא רבנן, דתניא הרי שהיה נושה בחברו וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו וכו'. אלמא דבית בבתי ערי חומה שגואל תוך י"ב חדש הוו פירי ללוקח רבית קצוצה לרבנן, דס"ל צד אחד ברבית אסור, כדתניא בברייתא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה. ופירשו בירושלמי [פ"ה ה"ב] כאן התירתה תורה כלומר בבית ערי חומה ולא במקום אחר. אלמא דכגון זה במקום אחר אסור מן התורה, אע"ג דהוי מכירה מתחלה. והיינו כרבינא דסבר דזביני דאסמכתא רבית קצוצה נינהו. ומתני' דקתני הרי זו כמין רבית ואינה רבית, הא מוקמינן לה כרבי יהודה ומשום דהוי צד א' ברבית. ובנדון זה נמי אע"פ שהוא בלשון מכירה, כיון שהמוכר התנה שיהא יכול לסלקו, כשמסלקו הרי אין כאן מכירה, ואשתכח דזוזי הוו הלואה גבי דמוכר, והמס שקבל הלוקח בכל שנה הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינין.
אבל מטעם אחר נראה דבנדון זה לא הוי רבית קצוצה, בין אם יכול הלוה לסלקו, בין אינו יכול לסלקו. והוא מפני מה שהתנו שאם לא יפרע לו אם הפירות אם הקרן בזמנים שיוחלט הקרקע למלוה, וכל שהוחלט הוי מותר גמור למפרע כמו שכתבתי למעלה. א"כ אי אפשר לומר שכשאכלן יהיה רבית קצוצה, כיון שאפשר לבא לידי התר גמור. אלא שאסור מדרבנן לחוד כיון שנכנס לספק ואפשר לבא לידי אסורא דאורייתא, אם לא יוחלט לעולם, והוי צד אחד ברבית מתחלה. ולרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וקיי"ל כוותייהו אסור מדרבנן. ואע"ג דמההיא דערכין [ל"א ע"א] משמע דצד אחד ברבית לרבנן אסור מן התורה, כמו שאמרו בבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא וכמו שכתבתי למעלה, זהו היכא שנתברר הספק לאחר מכן ונתבטל המכר, אז הוי רבית קצוצה לרבנן אע"פ שהיה אפשר שלא לבא לידי כך. ובבית בבתי ערי חומה לאחר שנגאלו ונתברר למפרע שלא היה מכר, היה מן הדין רבית קצוצה אלא שהתירתה תורה, כיון שלא התנו הם בפדיון אלא שהתורה צותה בפדיון והתירה הרבית. ולרבי יהודה אפילו כשנתבטל המכר הוא מותר גמור, כיון שמתחלה כשקבלה היה אפשר שלא לבא לידי כך והיה מותר גמור לדעתו. אבל לרבנן מתחלה קודם שנתברר הספק בודאי א"א לומר שהיה רבית גמורה, אלא שאסור מדרבנן שלא יאכל הפירות ההם על הספק, כיון שאפשר לבא לידי רבית של תורה. ואם כן בנדון זה קודם שיתברר הספק אינו כי אם צד אחד ברבית ואינו רבית קצוצה אלא שאסור מדרבנן. ולזה אפי' אכל כמה שנים כשעור מעותיו אינו מסתלק מזכות שיש לו בקרקע. דהא קיי"ל [ב"מ ס"ז ע"א] דבאבק רבית דאפי' אכל שעור זוזיה לא מסלקינן ליה, דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. וזה הקונה כשאכלן בתורת אבק רבית אכלן. אלא שאם המוכר מחזיר לו עתה מכיסו כל מעותיו, הדר הו"ל מה שאכל הקונה רבית קצוצה למפרע, ואז יכול להוציאן ממנו בדיינין כמו שכתבתי למעלה בצד הראשון. אבל בברצלונה נוהגין לעשות בענין אחר שהוא מותר גמור ואין בו צד רבית כלל. והוא שמוכר לו ביתו לגמרי תחלה בסך ידוע לחלוטין, ואח"כ חוכר המוכר מן הקונה הבית ההוא בשטר א' לתת לו מס בכל שנה דבר קצוב. וגם לפעמים נותן לו החוכר למחכיר קצת דמים בראשונה מלבד המס שעושה לו בכל שנה, ואין המוכר יכול לפדות הבית ההוא בשום זמן. ואין ספק שבדרך זה מותר גמור. ואפי' למי שאסר חכירי נרשאי אפילו במשכנתא דסורא, התם הוא שאין גוף הבית מכור לו לגמרי רק הפירות לבד, וחוזר וגובה אותם מן המוכר עצמו, והוי הערמת רבית. אבל בכאן שגוף הבית מכור לו לגמרי, יכול הוא להשכירו או להחכירו אחר כן למי שירצה, ואף למוכר עצמו. ואע"פ שמתחלה כשמכר לו גוף הבית התנה שיחכירנו לו אח"כ, אין בכך כלום, כיון שגוף הבית קנוי למחכיר, והוא גדול באדנות הבית לעולם יותר מן החוכר. זהו מה שעלה בידי בשאלה זו לפי מה שנראה לי מן השמועות.
